יש מקרים שבהם הסיפור שמאחורי הקלעים מעניין יותר מההצגה עצמה. במקרה הזה, הסיפור שמאחורי הקלעים מעצים את חוויית הביקור במוזיאון שנקרא על שם אישה יוצאת דופן, מסקרנת ומעוררת השראה. אם אתם חובבי אומנות, אך גם אם לא, אני מבטיחה לכם שביקור במוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר יהיה אחד כזה שלא תוכלו להישאר אדישים אליו. אז מה מיוחד בו? תכף נגיע לזה. מה שבטוח שבבוקר ה-18 במרץ 1990, המוזיאון הקטן קיבל סיקור תקשורתי בינלאומי בגלל שוד אמנות נועז, שלימים נודע כשוד האמנות הגדול בעולם.
באותו הבוקר, שני שודדים מחופשים לשוטרים דרשו מהשומרים במקום לפתוח את דלת הכניסה. לאחר שנכנסו, ללא כל תשאול, הם כפתו את השומרים ובמשך פחות משעה וחצי שדדו 13 יצירות של אמנים גדולים וחשובים כמו מאנה, דאגה, וורמיר ורמברנט. מצוד שנערך אחרי השודדים העלה חרס והיצירות יקרות הערך לא נמצאו עד היום. כשתבקרו במוזיאון תבחינו במסגרות הריקות, שנותרו כך במתכוון כעדות לשוד אשר התרחש כאן. זה היה אירוע שהפך למקור השראה ליוצרי סרטים, הביא לפרסום והתעניינות בקנה מידה בינלאומי במוזיאון והפך עם השנים לאחד מאתרי החובה למבקרים בבוסטון.
אך לא רק השוד והתעלומה שהותיר אחריו הופכים את המוזיאון למעניין. דווקא אישיותה הצבעונית והמסקרנת של איזבלה אשר בנתה את האחוזה הוונציאנית בתקווה ליצור בה מוזיאון ולהתגורר בה עם אהוב ליבה, היא זו שהופכת אותו ליחיד במינו. היא יצרה היכל מרהיב שישמש בית עבורם ועבור אוספי האמנות שלהם. איזבלה הייתה האוצרת, הרוח וההשראה ומי שצולל לחקר דמותה יכול לראות מיד שבכל דבר כאן הושקעה מחשבה ושלכל עיטור וקומפוזיציה ישנה משמעות.

אז מי היא הייתה?

איזבלה נולדה בשנת 1840 בניו יורק למשפחה שעשתה את הונה מסחר בכותנה. כבת למשפחה עשירה היא זכתה לחינוך משובח וכאשר המשפחה עברה לפריז היא למדה בבית ספר לנערות אמריקאיות, התמקדה בלימודי אמנות, ספרות ומוסיקה. אחת מחברותיה לכיתה הייתה ג’וליה גרדנר, איתה שמרה על קשר. כשהשתיים שבו לאמריקה, הזמינה אותה גו’ליה לבקרה בבוסטון. כאן היא הכירה את מי שיהפוך לאהבת חייה – אחיה של ג’וליה, ג’ק גרדנר, שהיה אחד הרווקים הנחשקים והעשירים בבוסטון של אותם הימים. הם לא חיכו יותר מדי זמן ובהיותה בת 20 בלבד (והוא בן 23) נישאו. לזוג נולד בן, אשר נפטר, למרבה הצער, מדלקת ריאות בגיל שנתיים. שבורי לב הם ניסו להביא ילד נוסף לעולם, ניסיון שהסתיים בהפלה שהותירה את איזבלה עקרה. באותם ימים, ג’ק איבד את אחותו, ג’וליה, שהייתה גם חברתה הקרובה של איזבלה. איזבלה, שבורת הלב ופצועת הגוף שקעה בדיכאון עמוק. ג’ק, שידע את נפש אהובתו יותר מכל אדם החליט לעודד את רוחה וארגן טיול ארוך באירופה. איזבלה הייתה חלשה כל כך שנישאה אל העונייה על גבי אלונקה. במהלך טיוליהם ברוסיה, סקנדינביה ופריז איזבלה אכן התחזקה והתעודדה. בפריז היא רכשה את הבגדים האופנתיים והמתוחכמים ביותר וכך, במלתחה רעננה כיכבה במפגשים חברתיים בסלונים של בוסטון.
היא הייתה לאושייה בבוסטון ואירחה בביתה קונצרטים, אמנים, סופרים ואנשי רוח, החלה לאסוף ספרים עתיקים ונתנה חסות למוזיקאים מוכשרים. 

בהיותה בת 35, נפטר בפתאומיות גיסה, אחיו של ג’ק, והותיר אחריו שלושה בנים. איזבלה וג’ק אימצו אותם וגידלו אותם כאילו היו שלהם. כשהם בגרו מעט ועזבו את הבית, המשיכה איזבלה במסעות ביחד עם בעלה ומכל מקום בו ביקרה, שבה עם מזכרת. 

בשנת 1891, נפטר אביה של איזבלה ובמותו הוריש לה הון עתק של 2.75 מיליון דולר (באותם הימים זה היה סכום עצום). עתה היא הייתה יכולה להקדיש את כל כולה לאספנות, והפעם ברמה אחרת לחלוטין. היא נסעה לפריז והשתתפה במכירה פומבית בו רכשה את היצירה של ורמיר “הקונצרט”. כמה שנים אחר כך רכשה ציור של בוטיצ’לי ב 70 אלף דולר. היצירה היקרה ביותר ששילמה עליה הייתה מתוך סדרת ציורים של המיתולוגיה והיא עלתה 100,000 דולר. בהמשך היא רכשה יצירות של אמנים מפורסמים מאוד כמו רמברנדט ודגה ושל אמנים מפורסמים פחות שהתגלו כשהשקעה מוצלחת שנים אחר כך. אהבתה לאמנות והעובדה שמספר המוזיאונים לאמנות בארה”ב היה מועט כל כך, הביאו להבשלת הרעיון – לפתוח מקום משלה אשר בו תציג את אוספיה. 

בשנת 1989 ג’ק נפטר. איזבלה החליטה לא לוותר על חלומם המשותף ורכשה את האדמה עליה עומד כיום המוזיאון. היא ביקשה מהאדריכל ששכרה, לבנות עבורה ארמון ונציאני בדומה לזה שבו נהגה לבלות מספר חודשים עם בעלה בונציה. בעיני רוחה היא דמיינה חזית צנועה אשר תעצים את ההפתעה שמצפה למבקרים שיכנסו אל המוזיאון. שם יפגשו בפאר ויופי, בחצר פנימית יפהפייה, מקורה בגג זכוכית, שהיא ליבו של המוזיאון. הארמון, שהכיל את אוצרותיהם של הזוג מנסיעותיהם המשותפות, הפך ליצירת אומנות בפני עצמו.

איזבלה, הרוח והנשמה של המוזיאון, היתה מעורבת לפרטי פרטים בכל תהליכי התכנון והבנייה שלו. היא הייתה בשנות השישים לחייה כאשר חלומה החל לקרום עור וגידים. אישיותה האנרגטית סחפה את כל מי שעבד איתה. כאשר תהליך הבנייה הסתיים היא ניגשה למלאכת האוצרות שגילמה את יצירתיותה לא פחות מאוספיה. היא הקדישה לסידורם במוזיאון שנה תמימה. הדרך שבו בחרה להציג את הציורים והפסלים, שטיחי הקיר והרהיטים שנכללו באוספיה, לא הייתה טריוויאלית. למשל בחדר הגותי שבו הייתה מוצגת בעיקר אמנות נוצרית, בחרה להציג לראווה דיוקן שלה עצמה עם מחשוף עמוק (ג’ק לא אהב את הדיוקן, ספק אם הייתה בוחרת להציגו לו היה בחיים). 

היא הייתה טיפוס מיוחד איזבלה, מהסוג הפחות קונבנציונלי. מצד אחד, הייתה אשת החברה הגבוהה ויכלה להרשות לעצמה רכב פאר, אך גם נהנתה להשתמש בתחבורה ציבורית ולהתבונן בתושבי בוסטון בחיי היום יום שלהם. היא הייתה מארחת ומתארחת בבתי האמידים בבוסטון אך גם נהגה לתרום ולהתנדב שעות רבות בבית ספר לילדים עיוורים. וכך קרה שבחזרה הגנרלית, לקראת אירוע הפתיחה של המוזיאון היא הזמינה את התלמידים העיוורים להקשיב לקונצרט מוסיקלי בחצר ולבחון את איכות האקוסטיקה. הארמון הוונציאני היה בעיני רוחה לא סתם מוזיאון (ובית שבו גרה עד יום מותה) אלא מרחב שישמש בית לאומנויות מסוגים שונים, גם מוסיקה. ב-1 בינואר 1903 נערך אירוע הפתיחה החגיגי אשר במהלכו נהנו המשתתפים מקונצרט מוסיקלי, שמפניה ודונאטס. זו הייתה איזבלה, אריסטוקרטית שהעריכה את הפשטות והעממיות.