היום יותר מאי פעם, חשוב לזכור ולא לשכוח. ללמוד וללמד על השואה לא רק למען אלו שאינם איתנו אלא גם למען בטחונם של היהודים ברחבי העולם, ולא פחות מכך- להמשך קיומה של מדינת ישראל. למרבה הצער אלו כבר לא מילים מפוצצות, מלאות פאתוס. ה-7 באוקטובר והתעמולה נגד ישראל שבאה בעקבותיו (ואף בשעה שהטבח בחפים מפשע עודנו מתבצע) הראו לכולנו ששנאת ישראל, ושנאת יהודים כאן, נוכחת ומוחשית מאי פעם.

בחירת המיקום להצבתה של אנדרטת השואה בבוסטון, במרכז ההומה של העיר (ובסמוך לשביל החירות) אינה מקרית. מצבת הזיכרון לפרק האפל בתולדות האנושות הינה תזכורת יום יומית לשישה מיליוני יהודים שנרצחו רק משום שהיו יהודים. אך זו לא הייתה רק “נחלתם” של היהודים, אלו היו הצוענים וההומסקסואלים, הנכים, החלשים והנדכאים בחברה שנרדפו בשל מי שהם. השואה שהתרחשה לפני כשמונים שנה הייתה בגידה באנושות. אובדן האנושיות, והאנדרטה היא תזכורת לכך.

סיפורו של סטפאן רוס (סטיב), הרוח והכוח שהניע להקמתה של האנדרטה, הוא במידה רבה סיפור על אובדן האמון, השבר והתקומה.

סטפאן רוס נולד בשם שמוליק רוזנטל והיה בן תשע כשפרצה מלחמת העולם השנייה. הוא שרד עשרה מחנות ריכוז ואיבד כמעט את כל משפחתו: הורים, חמש אחיות ואח. כשמחנה הריכוז דכאו שוחרר בידי הכוחות האמריקאים הוא היה כחוש, שבור גוף ורוח. שנים ספורות אחר כך, כשהיה בן 16, הגיע לארה”ב ביחד עם האח היחיד ששרד, במסגרת ארגון הצלה אמריקאי למען יתומי מלחמה. על אף שפספס שנות לימוד רבות, והגיע כפליט בלי שפה ובלי השכלה, הצליח ברבות השנים לזכות בשלושה תארים. הוא עבד כפסיכולוג בשרות עיריית בוסטון במשך כ-40 שנים והעניק הדרכה וליווי לבני נוער רבים ולבני משפחותיהם.

זכר השואה, חינוך הדור הבא, היו עבורו דרך חיים. בשנות חייו האחרונות נהג להרצות בבתי ספר, לבוש בבגדים דומים לאלו שלבש במחנות. כך הוא סיפר באופן אותנטי ומצמרר על החוויות הקשות שחווה. על אותו תפוח אדמה ש”גנב” ועלה לו במכות נמרצות ששברו את גבו ובנס לא הותירו אותו נכה. על העינויים שחווה, על הבריחה שלו מהוצאה להורג וההסתתרות בתוך ערימות צואה, על האופן שבו שרד את מחלת השחפת בתנאי תופת.
הוא גם מעולם לא שכח לספר על יום שחרור מחנה דכאו. על אותו החייל האמריקני אשר רחמיו נכמרו בראותו את סטפאן – שלד מהלך, שבר כלי. אותו מלאך שירד מהטנק, ניגש אליו, חיבק אותו ונתן לו את מנת האוכל שלו. סטפאן נפל על ברכיו והתפרק בבכי, בפעם הראשונה מזה שנים. לימים הוא סיפר, שאותו החייל, שהביע חמלה ואנושיות, הוא זה שהחזיר אותו לציווליזציה, שהפיח בו את התקווה, את האמון בבני האדם, ואת הרצון לחיות.החייל גם נתן לו מטפחת שבו יספוג את דמעותיו, מטפחת שלימים תתברר כדגל ארה”ב, אותה שמר ונצר עד יום מותו.

סטפאן חיפש את החייל בכל דרך אפשרית ובשנת 2012 אף עלה לשידור בתכנית “תעלומות לא פתורות”. למרבה הצער, החייל – סטיב סאטלר, כבר נפטר . אך משפחתו אשר שמעה את השידור, יצרה קשר עם סטפן, ומיד נרקם מפגש שבו נתפרו ונסגרו קצוות הסיפור.

רוס נפטר בפברואר 2020, וחי בניוטון עד יום מותו. הוא עצמו מונצח בסמוך לאנדרטה בעלת שש הארובות, כנגד שש מחנות ההשמדה ושישה מיליוני היהודים שנספו בהם. על כל אחת מן הארובות חרוטים כמיליון מספרים – הטבעת המספרים על זרועותיהם של היהודים הייתה עוד דרך מזעזעת להמשילם לבקר, לפעול לדה-הומניזאציה שלהם. אל לנו לזכור ולא לשכוח – כל מספר היה אדם, עולם ומלואו, נשמה שנלקחה באכזריות מן העולם.

התמונה לקוחה מתוך כתבה ב Jewish Journal וצולמה בידי Tony Bennis
לחיצה על התמונה תוביל אתכם לכתבה